רוּחַ שְׁטוּת

יֵשׁ וְנִכְנֶסֶת בִּי רוּחַ שֶׁל שְׁטוּת,
מִין רֶגַע כָּזֶה חֲסַר כָּל מַהוּת.
הַכֹּל כֹּה מַצְחִיק,
וַאֲנִי מִשְׁתַּטֶּה
אוּלַי כִּי מָזַגְתִּי
קְצָת בְּרֶנְדִּי לַתֵּה.

לֹא אֲנִי, זֶה אַחֵר,
זֶה לֵיצַן הֶחָצֵר.
לִי מִכְּבָר הִתְבָּרֵר
שֶׁהַצְּחוֹק מְעוֹרֵר.















 








יֵשׁ בִּי דּוֹבֶקֶת מְעַט עֲלִיצוּת,
אֲנִי אָז עוֹשֶׂה מַעֲשֵׂה לֵיצָנוּת,
מַצְחִיק חֲבֵרִים,
מְדַבֵּר קְצָת שְׁטֻיּוֹת,
מְגַלְגֵּל מִשְׁפָּטִים
עִם הַרְבֵּה טָעֻיּוֹת.

לֹא אֲנִי, זֶה אַחֵר,
זֶה לֵיצַן הֶחָצֵר
כִּי הַצְּחוֹק מְעוֹרֵר,
וַאֲנִי מְבַרְבֵּר.




 















מִתְמַכֵּר לִי בְּנֹעַם לְרוּחַ הַשְּׁטוּת
מְכִילָה הִיא הֲמוֹן אַהֲבָה וּבְרִיאוּת.
הֵן הַכֹּל זֹאת יוֹדְעִים,
צְחוֹק בָּרִיא לַנְּשָׁמָה,
הוּא תְּרוּפָה לַחוֹלִים,
אָז אֶקַּח עוֹד מָנָה.

לֹא אֲנִי, זֶה אַחֵר,
זֶה לֵיצַן הֶחָצֵר.
כִּי הַצְּחוֹק מְעוֹרֵר
וְאוֹתִי מְסַחְרֵר.

 

 

רעננה, יולי 2010