אַהֲבָה שֶׁאֵינָהּ תְּלוּיָה

אַתְּ הִנַּחְתְּ אֶת יָדֵךְ עַל יָדִי
בְּרַכּוּת
וְאֶגְלֵי הַדְּמָעוֹת נָצְצוּ
בְּזַכּוּת
וְהִרְגַּשְׁתִּי קָרוֹב לְלִבֵּךְ
עַד כְּאֵב
וְהִכַּרְתִּי כָּל תָּו בְּגוּפֵךְ
הָאוֹהֵב.

אַתְּ נָתַתְּ בִּי מַבָּט מְיֻחָד
כִּי יָדַעְתְּ שֶׁאֲנִי הָאֶחָד,
שֶׁשָּׁכַח לָךְ אֶת כָּל עֲבָרֵךְ
וְלָהוּט הוּא לִכְבֹּשׁ אֶת לִבֵּךְ.

 
זֶה מִזְּמַן שֶׁהִכַּרְתִּי אוֹתָךְ,
בַּת הַחֵן,
בְּסִמְטָה אֲפֵלָה שֶׁל הַכְּרָךְ
הַסּוֹאֵן,
שָׁם חָלַמְתִּי גּוּפֵךְ הָעֵירֹם
לְהַלְבִּישׁ
בְּכֹחוֹת אַהֲבָה אַרְחִיקֵךְ
מֵהַכְּבִישׁ.

אַתְּ נָתַתְּ בִּי מַבָּט מְיֻחָד
כִּי יָדַעְתְּ שֶׁאֲנִי הָאֶחָד,
שֶׁרוֹאֶה אֶת הָאוֹר בְּלִבֵּךְ
וְלָעַד לֹא יָמוּשׁ מִצִּדֵּךְ.

 

אַתְּ נָתַתְּ בִּי מַבָּט אִמָּהִי
מְלַטֵּף
וְקוֹלֵךְ בָּךְ נִשְׁבַּר מִנְּהִי
מְעַיֵּף
רַק יָדֵךְ הָאוֹחֶזֶת יָדִי
בְּיָדֵךְ
מְאַמֶּצֶת אֶת כָּל יֵשׁוּתִי
אֶל חֵיקֵךְ.

אַתְּ נָתַתְּ בִּי מַבָּט מְיֻחָד
וְיָדַעְתְּ שֶׁאֲנִי הָאֶחָד,
שֶׁשָּׁכַח לָךְ אֶת כָּל עֲבָרֵךְ
וּלְאַט הוּא כּוֹבֵשׁ אֶת לִבֵּךְ.

 

אַתְּ חָמַקְתְּ מֵעִמִּי אֶל עִמְקֵי
עֲבָרֵךְ
הַיָּרֵחַ הֵאִיר עֲבוּרִי
מַחְבּוֹאֵךְ
חָלַמְתִּי כְּבָר אָז שֶׁתִּקְּחִי
אֶת יָדִי
וַאֲנִי אֶשָּׂאֵךְ כְּכַלָּה
אֶל בֵּיתִי.

כֵּן הָיָה זֶה מַבָּט מְיֻחָד
בּוֹ נִקְבַּע גּוֹרָלֵנוּ לָעַד
וְלִבִּי הִתְאַחֵד עִם לִבֵּךְ
בְּלִי כָּל לָמָּה, מַדּוּעַ וְאֵיךְ.

 

 

רעננה, יולי 2010

הוסף תגובה חדשה