סוֹנֶטָה – אַהֲבָה בַּגִּיל הַשְּׁלִישִׁי

בֵּינוֹ לְבֵינָהּ בֶּחָלָל הַנִּפְעָר,
בֵּין מָה שֶׁהָיָה וּמָה שֶׁנּוֹתָר,
נוֹבֵט וּפוֹרֵחַ דְּבַר-מָה כֹּה אַחֵר,
דָּבָר שֶׁכְּמוֹתוֹ אִישׁ מֵהֶם לֹא זוֹכֵר.

לֹא הָיָה בֶּעָבָר לֹא נִמְצָא בַּהֹוֶה,
הוּא נִגְלֶה לִפְנֵיהֶם לְאִטּוֹ מִתְהַוֶּה,
זֶה שָׁנִים מְטֻפָּח הַבּוֹנְסַאי הַזָּעִיר,
בְּלִבְלוּב
פְּרִיחָתוֹ נִשְׁמָתָם הוּא מַסְעִיר.

אַהֲבָה שֶׁכָּזוֹ לֹא לָהֶם
יֹעָדָה
הֵם שָׁטִיחַ אָדֹם לֹא פָּרְשׂוּ לִקְרָאתָהּ
אַהֲבָה מְיֻחֶדֶת מִסּוּג לֹא נוֹדָע,
לֹא שָׁמְעוּ הֵם אַף פַּעַם עַל דְּבַר הֱיוֹתָהּ
הִיא פּוֹרַחַת לְפֶתַע בַּגִּיל הַשְּׁלִישִׁי,

נִזּוֹנָה כָּל כֻּלָּהּ מֵהַחוּשׁ הַשִּׁשִּׁי.
 

רעננה, ספטמבר 2010

תגובות

אהבה שכזו - כן להם יועדה גם אם שטיח אדום לא פרשו לקראתה נזונה כולה מהרבה חושים... והבנות אהבתי

הוסף תגובה חדשה