קִיּוּמִים מַקְבִּילִים

 

בְּעוֹלָמוֹת מַקְבִּילִים יֵשׁ אֲנִי שֶׁשָּׁם
וְאוֹתִי שֶׁפֹּה.
בְּמַפַּת הַזְּמַנִּים, אֲנִי אָז קַיָּם
וְגַם בַּזְּמַן הַזֶּה שֶׁבּוֹ
אֲנִי הוֹלֵךְ וְנֶעֱלַם
מִשָּׁם וּמִפֹּה.
אֲנִי שֶׁשָּׁם בִּזְמַן אַחֵר, מוֹשֵׁךְ אֶל זְמַנּוֹ אֶל מְקוֹמוֹ.
וְזֶה שֶׁפֹּה,
חַי אֶת חַיֵּי עַצְמוֹ, לְאִטּוֹ,
נִקְרָע בֵּין עַכְשָׁיו לִזְמַן אַחֵר,
בֵּין שָׁם לְפֹה,
בֵּין הַמּוֹשֵׁךְ לַנִּמְשָׁךְ שֶׁאֵינוֹ
אֶלָּא אֲנִי
כָּאן וְעַכְשָׁיו בְּקִיּוּמִי.
חוֹשֵׁב
לְתֻמִּי, עַל אֲנִי שְׁלִישִׁי, רְבִיעִי, חֲמִישִׁי...
מְהַרְהֵר בַּמֵּמַד הָאַחֵר,
בָּחוֹר הָאָפֵל, בַּזְּמַן הַמִּתְפַּתֵּל,
מִתְבַּלְבֵּל,
רָאשִׁי מִסְתַּחְרֵר,

בּוֹרֵר וּבוֹחֵר
בְּקִיּוּמִי
הַיָּחִיד אוֹתוֹ אֲנִי זוֹכֵר.
 

רעננה, אוקטובר 2010

הוסף תגובה חדשה