רֶקְוִיאֵם לַתְּמִימוּת

 

אָמַר הַשׁוּעָל לַעוֹרֵב
מָה נִפְלָא הוּא קוֹלְךָ וְעָרֵב
פְּתַח פִּיךָ וְשִירָה בְּקוֹל
גַּם אֲנִי הֵן צָרִיךְ לֶאֱכֹל.
הֶמְשֵׁךְ הַסִפּוּר כֹּה מֻכָּר
לָכֵן לֹא אוֹסִיף עוֹד דָּבָר
רַק שֶׁאָז לַעוֹרֵב הַנִּגְזָל
אָבְדָה תְמִימוּתוֹ וַחֲסַל.

פָּרְחָה הָאִשָּׁה מִן הַקֵּן
הַיְשֵׁר אֶל זְרוֹעוֹת הַשָׁכֵן
קִוְּתָה לַחַווֹת אַהֲבָה
וְשׁוּב נָחֲלָה אַכְזָבָה.
הֶמְשֵׁךְ הַסִפּוּר כֹּה מֻכָּר
לָכֵן לֹא אוֹסִיף עוֹד דָּבָר
הָאִשָּׁה שָׁם אִבְּדָה אֵת כְּבוֹדָהּ
תְמִימוּתָה לְבֹשְׁתָה אָז אָבְדָה.

הָעָם שֶׁיָּצָא לַכִּכָּר
חָשַׁב לְשַׁנּוֹת שָׁם דָּבָר
הָמוֹן מְדוּכָּא אַךְ נִלְהָב
מַפְגִּין עַל עָתִיד יְלָדָיו.
הֶמְשֵׁךְ הַסִפּוּר כֹּה מֻכָּר
לָכֵן לֹא אוֹסִיף עוֹד דָּבָר
מוּל שִׁלְטוֹן מְדֻשָּׁן אֲטִימוּת
שֵׁם אָבְדָה לְעוֹלָם הַתְּמִימוּת.
 

רעננה, נובמבר 2011