בֹּקֶר בַּמִקְלַחַת

אֲנִי אוֹמֵר "אֲנִי אוֹהֵב אוֹתָךְ".
אַתְּ עוֹנָה, "גַּם אֲנִי –
אוֹהֶבֶת אוֹתְךָ".
בָּךְ נוֹגֵעַ כִּמְעַט,
גּוּפֵךְ זָע מְעַט,
בִּמְבוּכָה.
עֵירֻמָּה מוּל מַּרְאָה,
מְטַפַּחַת פָּנַיִךְ,
מוֹשַׁחַת שְׂפָתַיִךְ.
גוּפִי הֶחָשׂוּף נִדְבַּק לְגָּבֵּךְ,
עָנָן הָאֵדִים לְאִטּוֹ מִתְאַבֵּךְ,
מַזִּיל טִפּוֹתַי אֶל שְׁלוּלִית בָּרִצְפָּה,
אוֹנִי כְּבָר אֵינוֹ נֶאֱבַק בַּזִקְפָּה.
שְׂפָתַי הַקְרֵבוֹת לְאַדְמוּת לְחָיַיִךְ,
יָדַי הַנוֹגְעוֹת בְּלִי מֵשִׂים בְּשָׁדַיִיִךְ.
צְמוּדִים בַּמִּקְלַחַת,
שָׁנִים שֶׁל בְּיַחַד,
וְהִגִּיעַה הָעֵת לְהַסִיק מַסְקָנָה,
אֵין סָפֵק, זוּגָתִי, הַמִּקְלַחַת קְטַנָּה.