לְהָבִין אֶת קֹהֶלֶת

כָּךְ בֹּקֶר אֶחָד מְגַלֶּה אֶת קֹהֶלֶת.
יוֹצֵא אֶל הַחוּץ וּמַבִּיט אֶל הַתְּכֵלֶת,
סוֹף דָּבָר פֹּה נִשְׁמָע אַךְ לְלֹא כֹּל תּוֹעֶלֶת.
הַחַיִּים
כְּשַׁלְהֶבֶת קְשׁוּרִים בְּגַחֶלֶת,
כִּי הַכֹּל
הֲבָלִים וְהַיֶּתֶר אִוֶּלֶת.

אָדַם קָם
בַּבֹּקֶר מֵבִין אֶת קֹהֶלֶת.
כְּ
גַּרְגִּיר הָאָבָק כָּךְ אֲנַחְנוּ בַּחֶלֶד.
דּוֹר בָּא וְהוֹלֵךְ לוֹ לְלֹא כֹּל תּוֹחֶלֶת,
שֶׁהָיָה יִּהְיֶה
וְתִּכְבֶּה הַגַּחֶלֶת.
כָּךְ
פֶּתַע פִּתְאוֹם תּוֹפֵשׂ אֶת קֹהֶלֶת.

הוּא קָם לְעוֹד בֹּקֶר שֶׁאֵין בּוֹ מַמָּשׁ

כִּי תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ שׁוּב אֵין כָּל חָדָשׁ,
נְחַלִים עוֹד זוֹרְמִים וְהַיָּם לֹא
מָלֵא,
שׁוּם דָּבָר לֹא יוֹרֵד וְדָבָר לֹא עוֹלֶה.
כַּמָּה קַל לָאָדָם לְהָבִין אֶת קֹהֶלֶת.

 

רעננה, אוגוסט 2010

הוסף תגובה חדשה