כָּל עַכָּבָה לְטוֹבָה

כָּל עַכָּבָה לְטוֹבָה,
הִיא נָהֲגָה לוֹמַר.
הַכֹּל לְטוֹבָה,
אֵין דָּבָר.

מִשְׁפָּט מַרְגִּיעַ כָּזֶה,
שֶׁלֹּא אֶתְבַּזֶּה,
שֶׁאֵצֵא מִן הַדִּכָּאוֹן,
אָרִים רָאשִׁי בְּגָאוֹן.

יָדַעְתִּי שֶׁאִם אֶתְעַכֵּב,
סָבִיר שֶׁאֶתְאַּכְזֵב.
אֲבָל אָהַבְתִּי אֶת הַהֲבָנָה,
שֶׁל הַזְּקֵנָה הַנְּבוֹנָה,

לְחֻלְשׁוֹתַי,
מִגְרָעוֹתַי.

עַל שֶׁאֵינִי נָכוֹן
לִחְיוֹת עִם כִּשָּׁלוֹן,
לְחֹסֶר הָרָצוֹן

לִקְפֹּא בְּחִדָּלוֹן,
גַּם אִם זֶה
זְמַנִּי,
זֶה אֲנִי.

 

רעננה, ספטמבר 2011